טורנדוט

מנצח	דן אטינגר	30.6-12.7
	רתם ניר	6.7
במאי	אנדריי שרבן
במאי מחדש	גדי שכטר
כוריאוגרפית	קייט פלאט
כוריאוגרפית מחדשת	אלסנדרה בארג'י
מעצבת תפאורה ותלבושות	סאלי ג'ייקובס
מעצב תאורה	פ. מיטשל דנה
מחדש תאורה	אייל לוי שרון
סולנים:
טורנדוט	אלנה מיכאיילנקו	1.7, 3.7, 7.7, 9.7, 11.7, 12.7
	אוקסנה נוסטובה	30.6, 2.7, 4.7, 6.7, 8.7
כלאף	מיכאיל פירוגוב	30.6, 2.7, 4.7, 6.7, 8.7
	אלכסנדרס אנטוננקו	1.7, 3.7, 7.7, 9.7, 11.7, 12.7
ליו	אלה וסילביצקי	1.7, 3.7, 7.7, 9.7, 12.7
	יעל לויטה	30.6, 2.7, 4.7, 6.7, 8.7, 11.7
טימור	אינסונג סים	1.7, 2.7, 4.7, 6.7, 8.7, 9.7, 12.7
	גודרג'י יאנלידזה	30.6, 3.7, 7.7, 11.7
פינג	עודד רייך
פאנג	שואן וואנג
פונג	אנתוני ווב
אלטום	איתן דרורי	30.6,
	עדי עזרא	1.7,
מנדרינו	קיריל אודינצוב	1.7, 3.7, 7.7, 9.7, 12.7
	פניני לאון גרובר	30.6, 2.7, 4.7, 6.7, 8.7, 11.7

בהשתתפות:

ליברית: ג'וזפה אדמי ורנטו סימוני

השירה באיטלקית

כתוביות תרגום מוקרנות בעברית ובאנגלית

תרגום: ישראל אובל

משך המופע: שעתיים ו-45 דקות כולל 2 הפסקות

טורנדוט היא הפקה משתפת עם האופרה המלכותית, קובנט גרדן, לונדון. ההפקה בוצעה לראשונה ב-9 ביולי 1984 במהלך סיור האופרה המלכותית לפסטיבל האמנויות האלימפי בלוס אנג'לס ובוצעה לראשונה בבית האופרה קובנט גרדן על ידי האופרה המלכותית ב-1 בספטמבר 1984.

לפני חומותיו של הארמון הקיסרי בבייג'ין מכריז המנדרין כי הנסיכה טורנדוט תינשא רק למחזר בעל דם כחול אשר יפתור את כל שלוש החידות שתציג בפניו. המועמדים שלא יצליחו לענות נכונה, נידונים לעריפת ראשם. הנסיך מפרס נכשל זה עתה בניסיונו לפתור את החידות, ותוך זמן קצר יובל אל הגרדום, שם ימצא את מותו. ההמון מצפה בשקיקה להוצאה להורג, בעוד אחדים קוראים לנסיכה להפסיק את שפיכות הדמים האכזרית. במהלך הטקס נופל ישיש על האדמה. איש צעיר ממנו ממהר לעזור לו ומגלה כי הישיש הוא אביו שאותו חשב למת. שמחת האיחוד בין האב לבנו מופרעת כאשר כלאף, הצעיר, מספר לאביו, טימור, מלכם הגולה של הטטרים, שהם נרדפים בידי אויבים. טימור הצליח להימלט מפני האויב בסיועה של ליו, אמתו הנאמנה. כשהנסיך הפרסי מובל אל הגרדום מבכה ההמון את יופיו ואת נעוריו. טורנדוט מופיעה לרגע קט ומסמנת כי אפשר להמשיך בהוצאה להורג. כלאף, המבחין בדמותה להרף עין, המום. הוא חייב לפתור את שלוש החידות ולשאת את הנסיכה לאישה. טימור מפציר בבנו לנוס על נפשו ולהציל את חייו, וגם שלושת השרים הקיסריים, פינג, פאנג ופונג, מדברים על ליבו של האלמוני לשקול שוב את החלטתו. אפילו ליו, שבמשך שנים רבות אהבה את כלאף בחשאי, מבקשת ממנו לעזוב, אך הוא מנחם אותה ואומר שדבר לא יניא אותו מהחלטתו. כלאף נחוש בדעתו. הוא מתקרב אל שערי הארמון, מכה בגונג שלוש פעמים וקורא שלוש פעמים בשמה של טורנדוט, כשהוא מקבל עליו את האתגר שרבים לפניו לא הצליחו לעמוד בו ושילמו עליו בחייהם.

פינג, פאנג ופונג, שלושת השרים המזכירים דמויות מן הקומדיה דל-ארטה, דנים בטקס הקבורה או במצעד הניצחון של הנסיך האלמוני. הם מבכים את שפיכות הדמים הנמשכת של טורנדוט ועורגים אל הימים הטובים והשלווים שידעו בעבר, מקווים כי יוכלו אי פעם עוד ליהנות ממנעמי הטבע. הם חולמים בהקיץ על השלווה שאולי תשרור ביום מן הימים, כאשר יימצא מחזר שיכבוש את ליבה של הנסיכה. אך עד מהרה הם נאלצים לחזור למציאות ולבוא אל הארמון המלכותי כדי להיות נוכחים, שוב, בטקס נוסף של חידות.

רבים נאספו בארמון, שם מפציר הקיסר הזקן אלטום בכלאף פעם נוספת לפרוש ולהציל את חייו. אך איש אינו יכול לשנות את החלטתו של כלאף, אף לא טורנדוט עצמה, המופיעה ומסבירה באריה שלה מדוע היא כה אכזרית אל מחזריה. לפני שנים רבות, היא מספרת, חילל מלך זר את כבודה של אחת מאימות אימותיה, וטורנדוט נשבעה לנקום את המעשה הנורא. כלאף מוכן, ומספק את התשובה לחידה הראשונה בקלות. זו התקווה הנולדת כל לילה מחדש, הוא אומר. החידה השנייה קשה יותר, אך כלאף שוב מוצא את הפתרון הנכון: דם ניצת כמו להבה. טורנדוט נסערת קמעה. נדמה כי שאלתה השלישית תכריע את הנסיך: "איזה קרח מפיק אש?" היא שואלת, ובסופו של דבר כלאף מנצח. התשובה, כמובן, היא טורנדוט עצמה. העם מריע לנסיך המנצח, אך טורנדוט מתחננת בפני אביה - היא אינה רוצה להינשא לנסיך. אלטום אינו יכול לסייע בידה, אך לכלאף עצמו יש הצעה: הוא יחוד לנסיכה חידה אחת. אם תוכל לנחש את שמו עד שיפציע השחר - יהיה מוכן למות. טורנדוט נענית לאתגר.

טורנדוט שולחת שליחים אל רחבי העיר בניסיון לגלות את שמו של הנסיך. איש לא ינום הלילה, אומר הצו, עד אשר יתגלה השם. בגן הארמון מצפה כלאף לבוא הבוקר. שלושת המנדרינים מבקשים ממנו לברוח משם ומציעים לו כסף ונשים אחרות. אך כלאף עיקש. הוא אינו מוכן לוותר על טורנדוט. שומרים גוררים פנימה בעינויים את טימור ואת ליו. השניים נראו מדברים עם הנסיך ומתעוררת התקווה כי יוכלו להסגיר את השם שכל בייג'ין מייחלת לדעת. טורנדוט מצווה עליהם לדבר, אך ליו, על מנת להציל את חיי אדונה, משיבה כי היא יודעת מה השם אך לעולם לא תגלהו, בשל אהבתה לכלאף. היא חוטפת פגיון מידיו של אחד השומרים, נועצת אותו בליבה ומתה. כלאף וטורנדוט נותרים בגפם על הבמה. הוא אוחז בה ונושק לה בתשוקה - נשיקה הממיסה את ליבה של נסיכת הקרח. היא מתוודה כי מלכתחילה יראה מפניו של הנסיך האלמוני ואהבה אותו. היא מקווה כי כלאף יהיה מאושר ביודעו כי היא רוחשת לו אהבה ומבקשת ממנו לעזוב. אך כלאף פשוט מגלה את זהותו האמיתית לטורנדוט, ונותן את חייו בידיה. היא מתעשתת, ממהרת לזמן את הקיסר ואת בני עמה, ומכריזה כי גילתה את שמו של הזר: השם הוא אהבה. סוף טוב הכל טוב.

מאת ענת צ'רני

מה גורם לאופרה טורנדוט לרתק אותנו שוב ושוב, גם בחלוף מאה שנה מאז שהולחנה? האם זו הדרמה הגדולה? הדמות הנשית המרוחקת והקרה שמסרבת לאהוב? האריה שכולם מכירים, גם מי שמעולם לא דרכו באולם אופרה?

טורנדוט היא חידה – לא רק מפני שהעלילה סובבת סביב חידות מסוכנות, אלא מפני שהיא בעצמה חדה חידה: מהו באמת ניצחון ומה מחירו?

האופרה הזו, האחרונה של פוצ’יני, היא יצירה של קצוות וניגודים. של חוקים נוקשים ורגעים של חמלה. של קולות חזקים ושקטים. ושל סוף שלא באמת נחתם. האופרה, שנכתבה בשנות חייו האחרונות ולא הושלמה לפני מותו, חורגת מהמסגרת המסורתית של רומנטיקה ודרמה – ומתקרבת לפילוסופיה. היא מתכתבת עם רעיונות מהטאו הסיני, עם יסודות מודרניסטיים של מוזיקה ואסתטיקה, ואף עם תיאטרון זר ומרוחק בסגנון ברכט, שמספר לנו על "הם" כדי שנשאל על "אנחנו". 

פוצ’יני מציב אותנו בלב סיפור שמתרחש בסין הרחוקה והאגדית. שלוש דמויות עיקריות פועלות באופרה: טורנדוט, כלאף וליו – שכל אחת מהן מהדהדת יסוד אחר: קרח, אש ומים. כל אחת מהדמויות מספרת את הסיפור לא רק במילים, אלא בקול – בקו מוזיקלי שמגלם את מהותן הפנימית.

העלילה על קצה החנית

טורנדוט מתרחשת בסין המיתית – סין של אגדה, לא של היסטוריה. נסיכים מרחבי העולם מתייצבים בעיר הבירה כדי להתמודד עם שלוש חידות שחדה להם הנסיכה טורנדוט. מי שיצליח לפתור את החידות יזכה בטורנדוט ומי שלא, יפסיד את חייו.

שלוש דמויות נוספות משתלבות בסיפור: פינג, פאנג ופונג - שלושה שרים קומיים-טראגיים, שעומדים מן הצד ומתבוננים באירועים. ברוח ברכטיאנית, הם משמשים כמקהלה: אינם משנים את העלילה, אלא מגיבים לה. הם מייצגים את הטאו – הם מסיכות שמייצגות רעיון ולא אדם.

נסיכה שלא ניתן לכבוש אותה, לא בכוח ולא בתחינה. היא אינה נתונה לאהבה, אלא למנגנון של חוקים אכזריים שתפקידם להרחיק ממנה כל אפשרות לקרבה. היא אינה מענישה בידיים – היא חדה חידות. טורנדוט, קולה דרמטי, מחודד כמו להב. הסופרן שלה איננו משיי – הוא פלדה. הפחד, הזיכרון של אמהותיה הקדומות שנפלו תחת אלימות גברית, משתקף בכל שורה שהיא שרה. המוזיקה של טורנדוט מלאה באי שקט. מקצבים חדים, זינוקים בלתי צפויים, צלילים קפואים. היא לא שרה אהבה – היא צועקת הגנה.

באריה הגדולה והעיקרית שלה "בארמון הזה" ("In questa reggia")היא חושפת את מניעיה: טורנדוט אינה רק קרה – היא פצועה. היא נושאת על גופה את זכר הנסיכה לו-לינג, שנרצחה בידי גברים – וסירובה להינשא הוא ניסיון לנקום בשמה.

נסיך טטארי חסר מולדת, מסתורי ונחוש, מגיע אף הוא אל העיר, מתאהב בטורנדוט ממבט ראשון ומחליט לנסות את מזלו. לצדו מגיעים אביו העיוור טימור המלך הטטארי הגולה וליו, שפחתו הנאמנה, המאוהבת בכלאף בלב שלם אך בשתיקה.

כלאף הוא סמל של תשוקה בלתי נלאית, של אומץ שמתקרב לאובססיה. קול הטנור ההרואי-לירי שלו מתפרץ, כמעט בוער, בין אריות עוצמתיות לרגעי עדינות נדירים. הוא אינו מתמודד רק על ליבה של טורנדוט – הוא שואף לנצח את הפחד, את הבלתי אפשרי. 

לאחר שכלאף פותר את כל שלוש החידות – בניגוד לכל הסיכויים – טורנדוט מסרבת להיכנע. כדי להוכיח שהאהבה שלו אינה נכפית על טורנדוט, כלאף מציב בפניה חידה משלו: אם תגלה את שמו לפני עלות השחר – יהיה מוכן לוותר עליה ועל חייו. אם לא – תהיה לו לאשה. הרגע שבו הוא חד לנסיכה טורנדוט חידה משלו – הוא הרגע שבו מתגלים גאוותו והדמיון שלו לטורנדוט.

הלילה נפרש בין פחד לתקווה. "אף אחד לא יישן" (Nessun dorma), שר כלאף – האריה המפורסמת ביותר באופרה טורנדוט ואחת המפורסמות ביותר ברפרטואר האופראי לקול טנור. המילה האחרונה באריה היא "אנצח" והיא מושרת שלוש פעמים בסקוונצה שעולה עד לדו גבוהה, דרמטי, מרשים ומלא תשוקה.

הדמות האנושית והנוגעת ביותר ביצירה. שפחתו של טימור אביו של כלאף, אך גם זו שמביאה עמה אהבה שאין לה תנאי. ליו בעלת קול הסופרן הלירי שלה הנושא כאב, רוך ואמת, היא הדמות הטהורה והיחידה שזוכה לאהוב מבלי לנצח. פוצ'יני עצמו כתב את מילות האריה קורעת הלב שלה "את עטפת את עצמך בקרח" ("Tu, che di gel sei cinta"), וזוהי האריה האחרונה שאותה הוא הלחיןלפני מותו. אולי משום כך זוהי גם אחת האריות היפות והמרגשות ביותר ברפרטואר האופראי. באריה הזו המאופיינת בסולמות פנטטוניים, בקול מלא רוך ועוצמה, כאב לב והחלטיות, מבינה ליו שאהבה אינה דבר שדורשים – אלא נותנים. היא סופגת את הכאב של כולם, ובעת ההכרעה – מקריבה את עצמה בשתיקה ולא מגלה את שמו של כלאף. 

וכך שלוש דמויות - נסיכה קרה כקרח, נסיך לוהט כתשוקה, ונערה שקטה שמסוגלת להבעיר לב - פוסעות בדרכים שונות אל אותו מקום. כל אחת מבקשת משהו: שליטה, אהבה, אמת. וכל אחת מגלה, בדרכה, מה המחיר של הרצון.

טורנדוט אינה פועלת על פי חוקי מוסר. היא מדברת בחידות, קובעת כללים אכזריים – וכאשר היא מפסידה, היא שוברת אותם. היא איננה חיה את ההווה. היא שוכנת בעבר, נצמדת לזיכרונות פצועים של נקמה – ולכן קופאת.

ליו לעומתה, אינה צריכה לנצח. כמו מים – היא פשוט נמצאת.

ליו היא המפתח לשינוי של טורנדוט, המים שמחלחלים מבעד לקרח הקפוא. רק לאחר מותה של ליו, טורנדוט משתנה. פתאום, לראשונה, קולה מתרכך. כשפוצ’יני נפרד מהחיים באמצע הלחנת סצנת המוות של ליו, הוא כאילו השאיר בידי מלחין אחר (פרנקו אלפאנו) את המשימה הקשה ביותר – להפוך את טורנדוט לאנושית. רק כשהיא מוותרת – היא מנצחת את עצמה. ואז, בלחישה, היא לוחשת את התשובה לחידת כלאף: "אהבה."

כשפוצ’יני החל להלחין את טורנדוט ב-1920, הוא היה בן 61 – גדול מלחיני האופרה בדורו – אך העולם סביבו השתנה. המלחמה הגדולה עברה, המוזיקה המודרנית נעה אל עבר דביוסי, סטרווינסקי ושנברג, והאמנות חיפשה צורות חדשות. פוצ’יני לא התכחש למסורת – אך גם לא נכנע לה. בתזמור של טורנדוט הוא מוצא שפה חדשה: גלים של צליל, הרמוניות לא צפויות, רגעים ללא פתרון. המוזיקה אינה רק ליווי – היא היסוד, הטבע, העולם שבתוכו פועלות הדמויות.

לפני כ-2,500 שנה כתב הפילוסוף הסיני לאו דזה את "ספר הטאו" שבו תיאר את הדרך – הטאו – כמהלך של מים שלא שוברים את הסלע, אלא מקיפים אותו. זו הדרך שבה פועל פוצ'יני בטורנדוט: למרות שהוא נטוע במסורת האופרה האיטלקית – במלודרמה, באריות – הוא לא נותן למסורת לעצור את הזרימה גם כאשר הוא נותן מקום לרגש ולשירה. 

"טורנדוט אינה קיימת, דבר אינו קיים" שרים פינג ופאנג "רק הטאו קיים!" עונה פונג.

במילים הבאות נפתח ספר הטאו:

"את הטאו הנצחי

לא ניתן לתאר במלים

כל שם אשר אנסה לתת לו

רחוק יהיה משמו האמיתי..."

פוצ’יני אמנם עושה שימוש בכלים כמו גונג, קסילופון ובמקצבים סיניים מסורתיים – אך זהו קישוט בלבד. מה שהופך את טורנדוט לאופרה "סינית" באמת איננו הצליל – אלא דרכו של הטאו. התזמורת עצמה – כמו שמיים וים גם יחד – שולחת גלים של רגשות וצבעים הרמוניים בלתי צפויים שלא תמיד נפתרים והזמרים אינם רק שרים יחד עם התזמורת הם נאלצים להפוך לחלק ממנה.

שלוש הדמויות הראשיות – כלאף, טורנדוט וליו – מבקשות לנצח.

כלאף – באמצעות כוחו, קולו וחוכמתו. טורנדוט – באמצעות שליטה, פחד ומרחק.

ליו – בוויתור, ברוך ובאהבה שאינה דורשת דבר.

טורנדוט שרצתה לנצח ולנקום את דמה של הנסיכה הקדומה, אחראית למותם של נסיכים רבים. כלאף שרצה לנצח ולכבוש את טורנדוט, אחראי על מותה של ליו שהיתה שלו בלב מלא וללא מאבק, ואילו ליו הקריבה את עצמה בנאמנות עיוורת למען האהוב שלא אהב אותה.

והשאלה האמיתית שנותרת בידינו, הצופים – מי מהם באמת ניצח?

האם זה שגילה את התשובה? זו ששברה את חידתה שלה? או זו ששתקה? מהו מחיר הניצחון ומי מגדיר מהו ניצחון? ואולי המסר שאנו צריכים לשים לב אליו יותר מכל הוא לזהות את הסכנה שטמונה ברצון לנצח בכל מחיר. הסכנה שטמונה באש ובקרח, בחוסר האיזון, שני קטבים קיצוניים שעצם קיומם עלול להוות סכנה, ודבקות עיוורת בכל אחד מהם, עתידה להביא להרס וקורבן. בפני סכנה כזו – אסור שאיש יישן.